מהם האזורים הנמצאים בסיכון לפצע לחץ?

על פי ההגדרה של National Pressure Injury Advisory Panel (NPIAP), "פצעי לחץ הם פגיעה מקומית בעור ו/או רקמה הממוקמים, בדרך כלל, מעל עצם בולטת, ונגרמים כתוצאה מלחץ, או כתוצאה בלחץ בשילוב עם תנועת גזירה ו/או חיכוך". פצעי הלחץ הם עניין מצער ותכוף למדי, וזאת, למרות שבמקרים רבים, ניתן למנוע את הופעתם. על פי מחקר של ה-NPIAP, עד כ-40% מהמטופלים יפתחו פציעת לחץ, בזמן שהם נמצאים ביחידות הטיפול הנמרץ שבבתי החולים. יחד עם זאת, רופאים ובני משפחה יכולים לסייע במניעת התפתחות פצעי לחץ אלה על ידי המודעות לאזורים האנטומיים המצויים בסיכון הגבוה ביותר לכך.

אזורים אנטומיים מרכזיים האופייניים להתפתחות פצעי לחץ

אזורים ספציפיים בגוף נוטים יותר לפתח פצעי לחץ, בהתאם למטופל. כאשר המטופל נמצא במצב של שכיבה ממושכת, האזורים הבאים נחשבים כמצויים בסיכון : החלק האחורי של עקבי כפות הרגליים, עצם העצה, המרפקים, השכמות וחלקו האחורי של הראש.

כאשר המטופל שוכב על הצד, אזורי סיכון כוללים את עצמות הקרסוליים (על כל צידיהן), עצמות הברכיים (על כל צידיהן), הירכיים, הכתפיים והאוזניים. בזמן שכיבה ממושכת, שימוש במזרן לפצעי לחץ יכול למנוע התפתחות פצעי לחץ, כמו גם להקל על פצעי לחץ קיימים, לאחר הופעתם.

בעודם ישובים לאורך זמן, בין אם בכסא, במיטה או בכיסא הגלגלים, המטופלים נוטים לפיתוח פצעי הלחץ בשכמות, בעצם העצה, בכפות הרגליים ובחלקן האחורי של הברכיים.

גורמי סיכון

גורמי הסיכון המקושרים להתפתחות פצעי לחץ הם רבים וביניהם הגורמים והמצבים הבאים:

חוסר תנועה, מצב תזונתי, ליקויים מוטוריים או קוגניטיביים, סוכרת, מחלות קשות, הפרעות בוויסות החושי, שבריריות העור ועור דק, בריחת שתן, הפרעות במחזור הדם, שבר שהתרחש לאחרונה, בצקת, בליטה גרמית של עצם ושימוש במכשור רפואי היוצר לחץ.

אמצעים להערכת הסיכון לפיתוח פצעי לחץ (כדוגמת Braden Pressure Injury Risk Assessment), מתייחסים לוויסות החושי, לפעילות, לניידות, ולחיכוך כאל גורמי סיכון. מדידתם משמשת לא רק לזיהוי מי שנמצא בסיכון לפיתוח פצעי הלחץ, אלא גם את מידת הסיכון שבו הוא מצוי. אבל, בעוד שמדדי הערכת סיכונים כאלה נמצאים בשימוש נרחב ומקובל, נראה שהם אינם מתייחסים למשקל המטופל כאל גורם נוסף, שאף הוא עלול לתרום לעליית הסיכון.

הקשר בין משקל החולה לסיכון לפיתוח פצעי לחץ

בשנת 2014, פורסם מחקר שעסק בקשר בין BMI (מדד מסת גוף שנותן הערכה האם האדם הוא בעל משקל תקין) לבין פצעי לחץ וציין כי "BMI ושכיחות פצעי לחץ היו קשורים בחולי טיפול נמרץ. חולים עם תת משקל או השמנת יתר היו בסיכון גבוה יותר לפצעי לחץ מאשר חולים במשקל תקין. אם למטופל יש BMI נמוך במיוחד או גבוה במיוחד, רצוי להעניק לו טיפול נוסף למניעת פצעי לחץ”. סקירה שיטתית ומטה-אנליזה עדכנית יותר משנת 2021 גילתה כי הסיכון להתפתחות פצעי לחץ שנצפה לא היה גבוה משמעותית בחולים עם עודף משקל מינורי או השמנת יתר, לעומת אוכלוסיות במשקל תקין. זאת, לעומת החולים הנחשבים כסובלים מתת משקל, שזוהו כמצויים בסיכון הגבוה ביותר.

מעניין לציין כי כל המחקרים מזהים את המטופלים בעלי המשקל הנמוך יותר מהנדרש כבעלי הסיכון הגבוה ביותר להתפתחות פצעי לחץ, על אף שנראה כי לפצעי לחץ הממוקמים בחלק מהאזורים (למשל, בעקבים) אין קשר ל-BMI של האדם. לעומתם, על פצעי הלחץ שנמצאים באזור עצם העצה לדוגמה, עניין ה-BMI עלול להשפיע ולשנות את דרגת חומרת הפצעים. לכן, חשוב כי אנשי מקצוע העוסקים בטיפול בחולים השייכים לקבוצות המזוהות כנמצאות בסיכון הגבוה יותר, יתייחסו לגורם ה-BMI של המטופל כאל גורם סיכון נוסף ויקדישו לו את תשומת הלב הראויה.

מניעת פצעי לחץ

עבור המטופלים הנחשבים לסובלים מעודף משקל או מתת משקל, חבישות מניעתיות או חבישות קצף מגנות או מרופדות (הדומות לחבישות המשמשות במהלך הטיפול) עשויות לעזור להפחית את החיכוך ולפזר את הלחץ ולשמור על מצב חוסר חיכוך ולחץ. מגני עקב עשויים לעזור להגביה את עקביו של המטופל, בעוד שמזרן ייעודי או כיסויי מזרן (המשמש לכיסוי כל המזרן או לכיסוי אזורים ספציפיים) עשויים, גם הם, להפחית מהחיכוך ומהלחץ. עבור מטופלים מאושפזים, גודל מיטה או גודל כיסא גלגלים שאינם מתאימים לגופו של המטופל עלולים להוביל ליצירת פצעי הלחץ, כמו גם מחסור במכשירי ההרמה המתאימים.