בהתייחסות המתומצתת (המבוססת על PURPOSE Program של המכון הלאומי לחקר הבריאות הבריטי (NIHR)) לגורמי הסיכון הנפוצים לפצעי לחץ, מצב העור וחוסר התנועה נחשבים כגורמים התורמים הראשוניים והקריטיים ביותר להתפתחותם של פצעי לחץ אצל מטופלים קשישים ומטופלים המרותקים למיטותיהם / לכסאות הגלגלים שלהם. אולם, על אף חשיבותם הרבה, הערכתם של הפרמטרים הללו עדיין מעורפלת, ומבוססת על שיפוט קליני סובייקטיבי.
הערכת סיכונים
סולמות הערכת הסיכון (RAS) המשמשים כיום את אנשי הצוותים הרפואיים, אמנם, כוללים מגוון רחב של גורמים, כגון ניידות, גיל, מין ובריחת שתן, זוהו במחקרים שונים כנושאים סיווג שגוי של עד ל-30% מהחולים המאושפזים עם פצעי לחץ. מצב הגורם לכך כי גם חולים המצויים בסיכון גבוה לפיתוח פצעי לחץ עלולים שלא לקבל התייחסות מניעתית הולמת לסיכון שבו הם מצויים.
הדבר הגביר את הצורך לפיתוח שיטות אובייקטיביות ומהימנות לשימוש קליני, שיטות המבוססות על מנגנונים פיזיולוגיים, להערכת שלמותן / מצבן של הרקמות הרכות, שיטות שתוכלנה לאמוד את רמות הסיכון ולהציע למטופל ניהול יעיל של מצבו בצורת אסטרטגיות מניעה וטיפול קפדניות.
ניטור סיכונים
במהלך 50 השנים האחרונות, רוב ההתמקדות המחקרית התרכזה בהתאמת מדידות ביומכניות ופיזיולוגיות לשימוש בממשק תמיכת גופו של המטופל. לדוגמה, נעשה מאמץ ניכר בפיתוח מערך של חיישנים שיוכלו למפות את חלוקת הלחץ שמפעיל גופו של המטופל על משטחים שונים, ויספקו סיוע לתכנון בפועל של משטח התמיכה המתאים (מזרנים לפצעי לחץ בהתאמה אישית). אמצעי מדידה כאלה יכולים לשמש גם ככלי ביופידבק למטופל בנוגע ליציבה ולהזזת חלקים מסוימים בגופו.
ליכולת, ההטיה והסיבוב של אברי הגוף השונים ישנה חשיבות גדולה בהפגת הלחץ המקומי וחלוקתו בצורה הנכונה. מכיוון שלחץ הוא כוח המופעל על יחידת שטח ספציפית, ברור שלצורה (הן של הגוף והן של המשטח) תהיה השפעה על חלוקת הלחץ מופעל. הלחץ המופעל על המשטח הנושא בעומס מושפע מהשלד הגרמי הבסיסי, מכמות ומצורת השרירים, מכמות השומן התת עורי, כמו גם מחוסנו ומהאלסטיות של העור המעורב. לכל אחת מהרקמות הללו טולרנס מובהק לעומס מכני, מבחינת הזמן שהן יכולות לשרוד לפני היווצרות נזק בהן. למשל, מחקרים פיזיולוגיים ואנטומיים מורים כי נזק בלתי הפיך לתאי השריר מתחיל לאחר 3 שעות של איסכמיה וכמעט מושלם ב-6 שעות.
בנוסף, קיימת אינטראקציה מורכבת בין מורפולוגיה של הגוף והלחץ על המשטח, וישנם מקרים רבים בהם נבדקים בעלי סוגי ומבנה גוף דומים מאד עשויים להשיג רמות לחץ שונות מול משטח זהה. ואכן טווח הלחצים על משטח של אזורים אנטומיים שונים עשוי להיות שונה מאוד בהתאם לאנטומיה הבסיסית, כך שלעיתים קרובות, לא ניתן יהיה לחזות מראש את הלחץ המופעל, אך ורק, לפי מבנה הגוף או נתוני מסת הגוף.
בהתאם, ברור שניטור הלחץ, לבדו, אינו מספיק בכדי להתריע על אזורים פוטנציאליים בהם עלול להתחולל פירוק הרקמות.
אמצעי ניטור ומדידה מתקדמים יותר
הדבר הניע מספר חוקרים להשתמש בטכניקות מדידה חלופיות, שיכולות לספק אינדיקטורים לבריאות הרקמות הרכות במצב של לחץ. במסגרת מחקרים אלה בדקו את ההשפעות של לחץ בציר זמן על בריאותן של רקמות רכות, תוך שימוש במערכות חישה פיזיות, בדרך כלל מבוססות על היחס בין חמצן ופחמן דו חמצני או לייזר דופלר. פותחו מספר קריטריונים שנגעו לקיומם של גזים מסוימים באזור הנבדק, ירידה בכמותם או העדרם כליל.
גישה זו הצביעה, אגב, על כך כי האסטרטגיות הנפוצות לשינוי רמת הלחץ המקומית אצל אדם הרתוק למיטתו או מתנייד בכסא גלגלים (כדוגמת שינוי תנוחה או התפחת הכרית) אינן יעילות דיין בכדי להחזיר את הרקמות הרכות למצבן הקודם ולרמות הבסיסיות הנדרשות של TcPO 2.
לסיכום
התחום מתפתח כל העת, בין אם בנוגע להערכת הסיכונים ו"סימון" של מטופלים המצויים בסיכון גבוהה יותר להתפתחות פצעי לחץ, בתחום הניטור המניעתי ואף בתחום הטיפול. לא רחוק היום, שבו, כנראה, בדיוק כמו שחבישות לחץ הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהטיפול בלימפאדמה, גם אמצעי המניעה והטיפול של פצעי הלחץ יהיו חלק בלתי נפרד ממערך הטיפול הרגיל.
