מחלת היסטופלסמוזיס – הסכנה לעובדים וכיצד ניתן למנוע אותה

ההיסטופלסמוזיס (Histoplasmosis) הינה מחלה זיהומית, שמקורה בשאיפת נבגי פטריות מסוג היסטופלסמה קפסולטום (Histoplasma capsulatum) ומסוג Histoplasma duboisii (היסטופלסמה דובויסי), לנאדיות הריאה. את הפטריה ניתן למצוא, לרוב, באזורי הקינון והמחיה של העטלפים או של עופות אחרים, כשהיא צומחת ומתפתחת במצעי הלשלשת שלהם. העובדים הנחשבים כמצויים בסיכונים גבוהים לחשיפה למחלה יהיו העובדים שמעצם עבודתם נחשפים למגע עם הלשלשת-עצמה או לקרקע המזוהמת בלשלשת זו, ביניהם – העובדים בניקיון מבנים נטושים, עובדי הגינון והנוי, חקלאים, יערנים, העובדים בכרייה, בחציבה ובחפירה של קרקעות, העובדים בבנייה ובשיפוץ מבנים, העובדים במערות, גיאולוגים ואף עובדי מעבדות מיקרוביולוגיות מסוימות. יתרה מכך, גם העובדים שאינם באים במגע ישיר עם מצע המזוהם בפטרייה זו ועבודתם מסתכמת בכך שהם שוהים באתר בו קיימים נבגי הפטרייה עלולים להיחשף אליהם, כשהם נישאים באוויר.

למרות שמרבית השואפים את הנבגים לא יחלו במחלה, האנשים שנפגעים ממנה, במרבית המקרים, יפתחו את התסמינים תוך פרק זמן של שלושה עד 17 ימים ממועד החשיפה. את השפעתה של ההיסטופלסמוזיס ניתן לראות, בעיקר, על ריאותיו של החולה, ותסמיניה הראשונים יהיו עליית החום, תחושה של חולשה כוללת והופעתו של שיעול. חומרתה של המחלה משתנה בין חולה אחד לחברו ועשויה להיות תלויה במספר גורמים, ביניהם – מצב המערכת החיסונית של האדם, כמות נבגי הפטרייה שאליה נחשף האדם ומשך החשיפה אליהם. המחלה עלולה לנדוד ולהתפשט מהריאות גם לאזורים נוספים בגוף החולה ולהפוך לקטלנית, במיוחד אצל אנשים שהמערכת החיסונית שלהם הייתה חלשה לפני כן. 

היסטופלסמה קפסולטום

נבגי הפטרייה נפוצים במרכז, בדרום (אמריקה הלטינית) ובמזרח של יבשת אמריקה, במיוחד באזורי עמק המיסיסיפי ואוהיו. עד לפני זמן לא רב, הנחת היסוד הרווחת של החוקרים הייתה כי צמיחתה של הפטרייה מוגבלת לאזורים אלה, בעוד שהחולים שמקורם באזורי עולם אחרים היו נשאים והביאו אותה עימם משם. אולם בשנים האחרונות, גם באירופה ובישראל אובחנו חולים אשר נחשפו לנבגי הפטרייה. כך שבמבט לאחור, סביר להניח שהיו לא מעט מקרי חולי שנצפו באזורים הלא אופייניים למחלה, אבל הם לא אובחנו כהלכה, ובמקרים המעטים שאובחנו, ההנחה הייתה כי מקור ההדבקה אינו במקום המגורים או סביבת העבודה של החולים. 

ובישראל?

לפני מספר שנים, התפרסם המקרה המאובחן הראשון של היסטופלסמוזיס בישראל, שבו היה ברור מעל לכל ספק, כי ההדבקה התרחשה באופן ודאי בישראל – תושבת הגליל שמעולם לא עזבה את גבולות ישראל והייתה בריאה לגמרי לפני אבחונה של המחלה. במקרה זה, השערת החוקרים בנוגע למקור ההדבקה התחלקה לשתי תיאוריות – התיאוריה הראשונה גרסה כי החולה נדבקה במחלה בעת מגע בלשלשת עטלפים המצויה באזור מגוריה, והתיאוריה השנייה אמרה כי ייתכן והחולה נחשפה לנבגים בעת חפירת המערות שבוצעה באזור לצורך בנייתה של שכונת מגורים חדשה. 

ניתן לומר, ככלל, כי ישראל סובלת מתת-דיווח הנוגע לתחלואה התעסוקתית, ויתכן מאד כי חלק מהמחלות הזיהומיות או מהמחלות הנוגעות לדרכי הנשימה אינן מדווחות, ולכן, גם אינן מאובחנות כהיסטופלסמוזיס. עפ”י נתוני המלב”מ (המרכז הלאומי לבקרת מחלות) של משרד הבריאות הישראלי, ב-2017 עמד שיעורם של המאובחנים כחולים במחלות דרכי הנשימה על 8.4%. שיעור המאובחנים במחלות הזיהומיות עמד על 0.2% השנה זו, בעוד ששיעור התסמינים, הסימנים והממצאים המעבדתיים שלא פורטו במקומות אחרים עמד על 9.4% מסך כלל המחלות התעסוקתיות שדווחו למשרד הבריאות. כלומר, בשורה התחתונה, על פי המידע הקיים, לא ניתן לומר בוודאות מהו שיעור החולים בהיסטופלסמוזיס תעסוקתי בישראל.

כיצד ניתן למנוע הדבקה?

כאשר מתבצעות עבודות באתר (בין אם הוא ידוע כנגוע ובין אם הוא חשוד ככזה) יש לבצע הערכת סיכונים עפ”י קריטריונים הנוגעים להיקפו האפשרי של הזיהום, מיקומו וקרבת העובדים אליו, תנאי מזג האוויר במקום וכד’. ניתן להפחית את הסיכון לחשיפה לנבגי הפטרייה באמצעות השימוש באמצעים הנדסיים/טכניים (כדוגמת ריסוס משטחי העבודה במים, למשל), שימוש בציוד מגן אישי מהסוגים הרלוונטיים, ביצוען של בדיקות רפואיות מקיפות תקופתיות שמטרתן מעקב אחר בריאות העובדים ואבחון מוקדם וכיו”ב.